<h1>ספר מצות זמניות הלכ' פסח שער תשיעי</h1>
<h2>דף לד:</h2>
במספר המלאכות המותרות לעשותן בחולו של מועד. אמר י"י את חג המצות תשמור. ומאחר שקצר ופסק בתשמור ולא אמר כל מלאכת עבודה לא תעשו כמו שאמר בראשון ושביעי, אי אפשר שירמוז עליהם באומרו את חג המצות תשמור. כי אומרו כל מלאכת עבודה לא תעשו אזהרה חזקה יותר מן את חג המצות תשמור. וסמכו הראשונים לזה אומרם רמז לחולו של מועד שהוא אסור בעשיית מלאכה. והוא אומרם בתלמוד חגיגה, ת"ר את חג המצות תשמור לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה, תניא אידך וביום השביעי עצרת מה שביעי עצור לכל מלאכה אף ששי עצור, אי מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששי עצור בכל מלאכה [ת"ל וביום השביעי שביעי אסור] ואין הששי אסור בכל מלאכה. ולא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת. יורה זה הדבר שקצת מהמלאכות מותרות בחולו של מועד וקצתם אסורות. ולמותרות לעשותן בו חמשה עיקרים. הראשון, לעשות בו כל צרכי מועד. והשני לעשות מלאכה שיעור כדי פרנסתו מי שאין לו ממה שיתפרנס. והשלישי, לעשות הדבר שאם לא יעשנו יאבד או ישיגהו הפסד. והרביעי, עשיית דברים נקלים וקטנים כמו כתיבת כתבי שליחות או חשבון ההוצאה וכדומה לזה. והחמישי צרכי צבור. ושאר המלאכות אסורות מדברי סופרים. והתרת מה שהותרה עשייתם מאלו הנזכרות היא על תנאים, מהם שצריך לעשותם בצנעא ר"ל שהותרו ע"מ שיעשם בסתר לא בגלוי, כדי שלא יעלה בדעת הרואים שהוא מזלזל במועד. וכבר ידעת [מו"ק י"ב ע"ב] כי המבזה את המועדות עונשו גדול. ומהן שהותרה ע"מ שישנה עשייתם ויעשם שלא כדרכם בחול. ומהם על תנאי שלא יכוין קודם המועד להניחם עד חולו של מועד בהיותו בטל. ובכדומה לזה אמרו [שם ב' ע"א] ושולה פשתנו מן המשרה בשביל שלא יאבד, תנא ובלבד שיכניסם בצנעא ושלא יכוין מלאכתו במועד. אלה הם העיקרים הכלליים שיש לך לסמוך עליהם במלאכות שהותרו לעשותן בחולו של מועד.
